חיוב פרסום פילוח התיקים אצל השופטים 

נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים השופטת מוסיה ארד פסקה כי על הנהלת בתי המשפט לספק לעתון דה מרקר, כמבוקש על ידו, פעמיים בשנה, נתונים על מספר התיקים אצל כל שופט ומשך הזמן שהתיקים ברשותו. בנוסף לנתוח הנושא הנדון השופטת מנתחת בפסק הדין הזה בצורה מסודרת כמה ציפיות מההתנהלות של ארגון ציבורי מול הציבור. מבחינה צבורית בכלל, ובענין חוק חופש המידע בפרט, פסק דין זה הינו מכונן וראוי להילמד על ידי כל מי שעומד בראש ארגון ציבורי בישראל ( פסק הדין המלא נמצא בקישור http://www.meida.org.il/?p=2302 ). על פסק דין זה אפשר לומר "כל הכבוד לשופטת".

מהלך הענינים בפרשה זאת ( הבקשה למידע מהנהלת בתי המשפט, הסירוב לתת אותו, ההיזקקות לבית המשפט, הדיון ופסק הדין ) מצביע על כמה כשלים בסיסיים בהתנהלות ראשי מערכות המשפט בישראל. חשוב שהציבור יהיה מודע להם וכדאי שיפעל לשינויים המתחיבים לתיקון הכשלים שהתגלו באמצעות נציגיו בכנסת. 

א. התיחסות למערכת בתי המשפט:

ראשי מערכת המשפט, נשיאת בית המשפט העליון ומנהל בתי המשפט, התנגדו למסור לציבור מידע שהוא זכאי לקבל על פי חוק חופש המידע, ותוך כדי כך הציגו צורת ניהול ארגון ציבורי שרחוקה מאד ממה שמקובל במאה ה-21. הם אינם מבינים את משמעות הרעיון שהלקוח תמיד צודק כאשר זה נוגע למערכת שהם מנהלים. לו הנתונים המבוקשים היו קימים לפני יותר מעשר שנים ( וקל מאוד להשיגם כיום בעזרת רשת מחשבים ) לא היינו מגיעים למצב של פגור בפסקי דין באלפי תיקים שבחלקם אפילו מגיעים ליותר מעשר שנים. כל תכלית הקיום של מערכת בתי המשפט הוא לספק פסקי דין תוך זמן סביר והיא אינה מצליחה לעשות זאת. על פי תוארה, נשיאת בית המשפט העליון מנהלת את דיוני בית המשפט העליון, אבל על פי סמכויותיה בפועל היא נושאת באחריות לתפקוד (ולכן גם לכל כשל) של כלל מערכת השפיטה. למרות שהמערכת הזאת אינה פועלת לשביעות רצון הציבור (והוא המוסמך הבלעדי לקבוע אם המערכת פועלת לשביעות רצונו) היא אינה מקדישה את רוב זמנה לשיפור התנהלות המערכת אלא פועלת בעיקר כשופטת. מצב זה מהווה פגם חמור במודל ההתנהלות של הנשיאה ומוטב היה אם היתה משנה אותו.  

הקביעה הזאת מתבססת גם על ענינים נוספים: בדוח מבקר המדינה 60ב מפורטים מימצאים על פרויקט פתוח מערכת מיחשוב בתי המשפט. מהדוח עולה כי פרויקט זה, שעלותו מתקרבת לחצי מליארד שקל, התנהל בצורה לא מקצועית, ובשל כך נגרם אבדן כספים גדול, כמובן על חשבון הציבור. גם את מחיר התמשכות הפרויקט מעבר לסביר משלם הציבור שסובל מהשירות הלקוי.

בנושא מינויי השופטים לבית המשפט הכלכלי התנועה לאיכות השלטון פנתה במכתב גלוי לנשיאת בית המשפט העליון לפעול על פי נורמות ההתנהלות המקובלות בשירות הציבורי (משום שנורמות כאלה אינן קימות במערכת המשפט). מינויים בשכר מטעם בית המשפט (מומחים, אפוטרופסים, כונסי נכסים וכו') נעשים במשך שנים רבות ללא קריטריונים כאשר כיום לא מקובל לבצע מינויים ללא קריטריונים בשום שירות ציבורי. מבחינת הציבור נדרש באופן מידי אחת משתים: או לבצע רפורמה יסודית בתפיסת התפקיד של נשיאת בית המשפט העליון או למנות בצורה פורמלית מישהו אחר לתפקיד ראש מערכת השפיטה שזמנו יהיה מוקדש לטיפול בעניני מערכת זאת.

ב. התיחסות לפרקליטות:

הנהלת בתי המשפט יוצגה בהליך המשפטי על ידי הפרקליטות. מקריאת פסק הדין ניתן ללמוד כי השופטת מוסיה ארד קבעה כי כל הטענות שהועלו על ידי הפרקליטות לא היה בהן ממש (ולכן הן נדחו על ידי השופטת). מצב כזה מצביע על כשל חמור בתפקוד הפרקליטות אשר הנושאים באחריות לו הם שנים: היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. אם הם לא ידעו על הטענות שהועלו על ידי נציג הפרקליטות הרי זה מצביע על רמת ניהול נמוכה מצידם, שכן העתירה היתה עקרונית. אם הם ידעו על הטענות והרשו להעלות אותן בפני בית המשפט הרי זה מעיד על רמה מקצועית נמוכה שלהם בהבנת חוק חופש המידע. על פי הגדרת תפקידו היועץ המשפטי לממשלה אחראי לתפקוד הפרקליטות (ולכשלים שלה), ולכן מן הראוי שיפגין עכשיו אחריות, יבחן מה קרה כאן ויסיק את המסקנות כדי שדבר כזה לא יישנה. היועץ המשפטי לממשלה התנגד לפיצול התפקיד ועל כן הוא זה שחייב לקחת את האחריות הבלעדית לכשל החמור שהתגלה במשפט הזה. קשה לבקש מהציבור שקורא את פסק הדין, ורואה את הטענות ההזויות שהועלו על ידי הפרקליטות, לתת אימון במערכת כזאת. תפקיד הפרקליטות הוא לייצג את הציבור והנה במשפט זה מתגלה שהיא בעצם נלחמת בו. הפרקליטות ייצגה את הנהלת בתי המשפט במשפט זה לא כגוף שנועד לשרת את הציבור אלא כגוף המעונין להסתיר את כשלי ההתנהלות שלו. נדרשת שם רפורמה מידית במושגי ההתנהלות של גוף ציבורי.